מברית-המועצות לסיני: זונות וקטינות במכוני-כפייה

בפעם הקודמת הצגתי את המעמד הנמוך ואת המעמד הנובורישי של תעשיית המין, אך כפי שיודע כל סטודנט שלא התקבל ללימודי משפטים והלך בלית-ברירה ועם מבטי אכזבה מהסביבה הקרובה, ללמוד תואר בסוציולוגיה, במקרה הטוב, ובבלשנות במקרה הרע– הבשר האמיתי נמצא תמיד במעמד הבינים. מעבר לכך, רבות מהסטודנטיות בתחומים אלו ימצאו עצמן עובדות בשלב כזה או אחר של לימודיהן המפרכים בחלק זה של התעשייה, ורבות יותר ימצאו עצמן עובדות בו לאחר סיום לימודיהן, כשיגלו שתואר בסוציולוגיה מעמיד אותן מבחינה חברתית רק מעט מעל המנקה של האוניברסיטה. ישראל היא אומה חזקה אך חסרת משמעות ערכית, וכשם שהגברים בה מממשים את חזון האומה החזקה על נשים חסרות ישע, כך גם הנשים חסרות הישע מממשות את חזון החוסר משמעות ומעדיפות למכור את איברן המוצנעים למרבה במחיר, שאכן הוא לעיתים מרבה, מאשר לחיות את החלום הדמוקרטי בתור קופאית חסרת כיסא.

ככל הנראה, חוקי מעמד הביניים והבורגנות הם אוניברסלים, וחוקי התרבות החלים על מעמד הביניים הנורמטיבי, העובד, משלם המיסים והשוחט הערבים חלים באופן דומה על מעמד-הביניים של תעשיית המין. העובדים והעובדות בחלק מרכזי זה של התעשייה יפתחו דפוסי מחשבה דומים לבורגני המצוי – התנשאות על פחותי יכולת, ריכוז עצמי אובססיבי, טיפוח מוגזם של הגוף והבית כשהנפש מתפוררת לרסיסים, חלומות גדולים וחסרי ביסוס על ממון והצלחה חברתית, גזענות כנגד בני-מיעוטים, תסכול כלכלי המלווה בהרגשת כשלון ורכישת חיות מחמד. וכשם שהבורגני הממוצע חולם חלומות ומתכנן תכניות בנוגע לנפש-תאומה (מאותו מעמד סוציו-אקונומי, בעלת רמת השכלה דומה, צבע עור דומה ומשכורת שתמיד תנשוק למשכורתו אך לעולם לא תגיע אליה), כך גם עובדות התעשייה חולמות על גבר חביב, לעיתים עשיר ולעיתים לא, שיגאול אותן ממציאותן האכזרית. ההבדל הוא שעובדות התעשייה חולמות על גבר החלומות, אך לא בהכרח מתנות את השידוך במצבו הכלכלי של בן-הזוג אלא ביחסו למין הנשי. והדומה הוא שבעוד שהאדם מתכנן תכניות, אלוהים מצחקק צחוקיות. חה.

אך אל לנו ליפול לדיכוטומיה המרקסיסטית של בורגנים ופלורטרים. עדיין, אחוזי ההצבעה לחד"ש בתעשיית המין הם נמוכים. כפי שמעמד המנהלים צמח והפך את המרקסיזם לנאו-מרקסיזם, כך גם במעמד הביניים של תעשיית המין קיימות מספר שכבות ומעמדות, שביניהן מתקיימת תורת ה-Career mobility.

בתחתית מעמד הביניים של תעשיית המין עומדים מכוני-הכפייה, שאינם טובים יותר מזנות הרחוב, פרט לעובדה כי העובדות בו מקבלות לעיתים סמים, אוכל ומיטה מרופטת בחינם. עובדות אלה נעות על הגבול הדק שבין המעמד הזעיר-בורגני הנמוך למעמד השמור לזונות הרחוב בלבד. רבות מהן לעיתים בורחות לזנות הרחוב, כמו הילד הפרחח שמעדיף לברוח מהבית ולחיות על ספסלים מאשר לחטוף אגרופים וחבטות מהאבא השיכור.

מכוני הכפייה מאכלסים בתוכם בעיקר קטינות הנמצאות תחת הכותרת של 'נוער בסיכון', ילדות קטנות וחביבות שאילולה ההתנסויות האינסופיות שלהן בסמים, מין מזדמן ומוסדות לצעירים, היו יכולות להיות הבת-של-השכן. אך אלו לא ויתרו על כותרת ה-'Girl next door' שכה אהובה על גברים מבוגרים עם נטייה פדופילית מתונה. נערות אלה, שקודם לכן היו עסוקות בעיקר במין מזדמן עם גברים מבוגרים וסוטים, נטילת סמים בכדי לשכוח גברים אלה וכניסה ויציאה ממוסדות תרבות מכובדים כגון 'מסילה', עזבו חיים עשירים אלו לטובת חדר בדירה מעופשת, סמים זמינים, אוכל לעיס ומספר מכובד של גברים משלל המינים והצבעים המשכנעים עצמם כי הם מונעים את האונס הבא בכך שהם חודרים אל ילדות חסרות הכרה בגיל ההתבגרות שהמושג שעווה עדיין לא קיים אצלהן בלקסיקון.

מנגד, במכוני הכפייה קיימת אוכלוסיה נוספת. אלה הן הנשים שמזלן לא צלח להן לאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי, ובמקום שיגיעו לארץ הקודש בליווי סרסור הוגן ושומר חוק, שיעסיק אותן בתנאים נוחים באחד ממכוני הליווי המודרניים שזכויות העובד וזכויות האישה הן בראש מעייניהם, נפלו הן בידי כנופיות עם רמת מוסר מעט נמוכה יותר, שבמחנה הקיץ שלהן יחוו נשים אלו מסעות מפרכים לאורך סיני הכוללים בתוכם מגוון פעילויות לא אטרקטיביות במיוחד, כגון אונס, הרעבה ופציעות לרוב. בהגיען לגבול החלב והדבש, את ביקורת הדרכונים הן יעברו אצל רוסים מגודלים, שיעמידו אותן בשורה, יתבוננו היטב, יבחנו ומי שזקנה מידי, מכוערת מידי לטעמו של הישראלי היפה, פצועה מהמסע או סתם מתלוננת יותר מן המותר, תקבל מתנת פרידה הדמות קליע בגולגולת ובכך מסעה לארץ הקודש יסתיים בגבול, עוד לפני שהספיקה לבקר בכותל ובקבר רחל.

לאחר הסיור המודרך בנגב, המגובה בסיוע של קיבוצניקים ומושבניקים טובי לב ועשירים ככורח המתנדבים בתשלום להסיע את העלייה הציונית החדשה למרכז הארץ ולהפריח את שממת דרום תל-אביב, מגיעות הנשים לדירות מעופשות הכוללות מספר חדרים, חדר שירותים וסלון חשוך, ננעלות בתוך אותה דירה ומספקות שירותי מין זולים למרבה במחיר. התעריף הוא לרוב כ-150 שקלים, כאשר גם כאן השוק החופשי מנצח, והאישה מקבלת שכרה כמנת אוכל ומספר מנות סם ליום, כששאר הכסף נלקח בידי הכנופיה השולטת לכיסוי החוב על הטיול המודרך בנגב. סיפורים אלו שמעתם לרוב, אני בטוח. אך בניגוד למחשבה המקובלת, הנשים העובדות בתחום זה הן לא בהכרח כפריות סלאביות חסרות השכלה ותמימות דעת, אלא גם מכורות לסמים, זונות לשעבר ואסירות פליליות שכוחם תש בנסיון להתברג במערכת הקורסת של הפוסט-קומוניזם והגיעו בחצי-רצון וחצי-יאוש למדינה בה הביטוח הלאומי עדיין חי ובועט, בעיקר באזרחים קשי-יכולת. כמו כן, בניגוד להשערות, מכוני-הכפייה מהויים בערך כ-10% מתעשיית המין בארץ. שאר העובדות עובדות בתעשייה מרצון, הדומה לרצון של המנקה בחברת חשמל לחטוף פליקים בתחת מעובדי הוועד החזק במדינה.

כמובן שבתופעה זו נאבקת המשטרה ביד רמה ומבצעת מעצרים לרוב, בעיקר לאחר שסרסור מסוים רוצה 'להעניש' את אחת מנשיו שגרמה לפאדיחות במספר לילות במעצר. המשטרה ממהרת לשתף פעולה עם סרסורים טובים אלו שסך הכל מעוניינים להכניס בנשותיהן מעט נימוסין והליכות וכידוע אין כמו הטרדות מיניות ואגרופים שלא משאירים סימן מאנשי המדים בכדי להפוך את הסלאביות הכופרות לציוניות כראוי.

ובפעם הבאה, החלק הנרחב והמכניס ביותר בתעשייה – מכוני הליווי ה'נורמטיביים'. יהיה כיף.

הגבר שלך בוגד בך

כל הגברים הולכים לזונות. כל הגברים הלכו לזונות בעברם. כל הגברים קונים מין בכסף, או בכוח. מעטים הם אלה שלעולם לא השתמשו במזומנים או במעמד חברתי בכדי להרוויח מין. כמובן שהגבר הבא שתפגשו יטען שהוא אחד מיחידי סגולה אלה. הוא לא. אלה חיים בדרך כלל במנזרים בטיבט, וכמו שהם מסרבים לרכוש מין בתשלום הם מסרבים לרוב לשרת בצבאות כיבוש במדינות אפרטהייד. אז לא, הקצין החביב עם העיניים הכחולות הוא לא מיחידי סגולה אלה, תשכחו מזה.

כמובן, שגם למין בתשלום קיימת סקאלה אצל הגברים. לא כולם מתנהגים כאחרון הסוטים רחמנא לצלן ומטיילים עם הטנדר באזורי תעשייה חשוכים, לאשכנזים לרוב יש יותר סטייל, שגם עולה יותר כסף, שלאשכנזים יש.

אנסה לדרג את שירותי המין המוצעים בשוק ואת קהל היעד שלהם, בהכללה גסה כמובן, שכן לעיתים העניים הרוכשים מין זול, נוטים מתוך בדידות מעמדית, חברתית ותרבותית, שמובילה לרוב לבדידות מינית (כן, הערסים ששורקים לכן מהברזלים הם לא יותר סוטים, הם פשוט יותר מתוסכלים), להתמכר לשירותי מין ולהוציא על כך כסף רב יותר מאלה המנצלים את מעמדם החברתי בכדי להרוויח מין. איך אמר ההוא, בורדייה, הון תרבותי וזה.

בתחתית שרשרת המזון של תעשיית המין הישראלית עומדות זונות הרחוב, נשים שלמות (כלומר, לא 'קוקסינלים') או גברים שלמים, כאשר היחס בין הגיל למקום בשרשרת המזון עומד ביחס ישר לנשים, וביחס הפוך לגברים. כלומר, ככל שהאישה מבוגרת יותר, דירוגה ירד בשרשרת, וככל שגבר צעיר יותר דירוגו ירד, בעיקר בגלל התמכרות לסמים נרקוטיים בגיל מוקדם, פחד מהמשפחה ופגיעותו לניצול.

אלו הם פליטי תעשיית המין, זונות זקנות ששום מכון לא מוכן להעסיק, נרקומניות חסרות תקנה עמוסות במחלות מין, ילדים ערבים ובדואים שברחו מהכפרים והתמכרו לסמים, פליטות ופליטי מחלקות פסיכיאטריות סגורות, מצולקים, מצורעות וכדומה. עובדים ועובדות אלו בדרך כלל ידרשו כחמישים שקלים למספר או למציצה, אך משום שהשוק חופשי, הוא גם חופשי להתמקחות, שלעיתים תגיע לשקלים בודדים. (פעם פגשתי חבר שעשה ביד למישהו במכונית בשביל העודף מהשווארמה. השווארמה עלתה כ-33 שקלים, והבחור שילם בשטר של חמישים, אז החבר קיבל כ-17 שקלים. הצעתי לתת לו עוד 15 שקלים כדי שיקנה מעט אוכל ושתייה, אבל הוא רצה 33 למנת הרואין של 50, ואת זה לא היה לי בנמצא).

אלו שלא שפר עליהם מזלם בחיים ומצאו עצמם במשבצת הזו של התעשייה יאלצו לשלם סכומים מופרזים לסרסורים רוסים, ערבים ומזרחים (הסרסורים האשכנזים לרוב מנהלים בכירים, ולא מטיילים עם ההונדה ומכים נרקומניות), יסבלו מאונס, אלימות קשה, שודים מזדמנים ומזרועה האכזרית והקשה של משטרת ישראל, שככל הנראה מבחינתה הדרך לטפל בזנות רחוב היא על ידי מכות נמרצות, לקיחת 'פרוטקשן' ובילויים מזדמנים ולא ממש רצויים עם עובדות התעשייה.

בכל אופן, קהל היעד של מיני-תעשייה זו יכלול לרוב את חלכאי ונדכאי החברה. אלה ששום אישה לעולם לא תסתכל לכיוונים, בני מיעוטים, עניים, לא משכילים, עבריינים, מכוערים באופן מבחיל, חרדים לא ממושמעים, פדופילים, אנסים שלא בא להם להיכנס למעצר הלילה, בני נוער במצוקה כלכלית וחברתית וכו' וכו'. אך עם זאת, דווקא בתעשייה זו, ניתן גם למצוא לעיתים את העשירים ביותר, את בעלי הכוח, את בעלי ההון ואת הפוליטיקאים. לא ברור מה גורם לאלה לפנות דווקא לחלק זה של התעשייה, אך הם שם. תמיד. עובדי חברת חשמל, עובדי נמלים, צוללנים, טייסים, קצינים, גנרלים, קלגסים, סטנדאפיסטים, מנכ"לים וסמנכ"לים. כולם אוהבים את תחושת הכוח האינסופית, שניתן לממשה רק על ילדה חסרת ישע או על נרקומנית בעלת יכולות אקרובטיות של גופה.

מעט מעל זונות הרחוב עומדות 'קוקסינליות' הרחוב. גברים שעברו ניתוח לשינוי מין, אך לא מלא ולרוב הן משאירות את איבן המין הגברי. הסיבה שהן עומדות מעל זונות הרחוב היא שמחירן גבוה יותר (100 שקלים, בלי התמקחויות), הן לרוב לא מכורות לסמים, הן מאוגדות, מגנות על עצמן, מדברות בפורומים ברשת בכדי לארגן את הקהילה והן כמובן בעלות צלם אנוש חזק וחיות חיים נורמטייבים מחוץ לזנות – מועדונים, בחורים (לרוב שרירנים למיניהם) וחיי תרבות.

תהליך ה'חניכה' לקוקסינל הוא מעניין בפני עצמו. אלו הם לרוב גברים הומוסקסואלים שחולמים להפוך עצמם לאישה, אך משום לשרובם סיפור חיים עצוב, קשה, ועמוס עובדים סוציאלים ומצבם הכלכלי הוא לא של ההומו ההייטקיסט המצוי, הם נאלצים לעבוד בזנות רחוב בכדי להרוויח מספיק מזומנים בשביל להגשים את חלומם. אך זנות הגברים בארץ לא ממש משתלמת, במיוחד אם אתה הומוסקסואל רזה, צעיר, עני ולא מקושר. אז חוסכים. חוסכים לכרטיס טיסה לממלכת המנדט, בריטניה הגדולה, שייקספיר, בלייק, קשישות עם שיער לבן ועגילים עצומים. שם, באחת הערים הגדולות, עומד רובע הקוקסינלים, המכיל זונות ממין זכר, טרנסג'נדרים וקרוסדרסרים. שם, בסוף שבוע טוב, ניתן להרוויח כ-2000 יורו ולרוב הישראלים מספיקים מספר חודשי עבודה בשביל להגשים את חלומם הרטוב – שיער ארוך, חזה שופע, מבנה גוף נשי חסר שיער ואיבר זקור בין הרגליים. לאחר שהוגשמה הפנטזיה, חוזרות הקוקסינליות לארץ למציאות מעט עגומה – אף מעסיק לא מוכן להעסיק אותן, ואם כן, אז אלו עבודות שכר מינימום. אין להן אפשרות להתקדם חברתית, מוקצות לנצח, נידונו הן לחיי זנות נצחיים. אך הקוקסינלים, כאוכלוסיה חזקה נפשית, פועלים כסוג של איגוד. הן מגנות אחת על השניה מפני התקפות, דורשות זכויות המשטר (כמו ההפגנה כנגד החוק להפללת לקוחות זנות אותה אירגנה קהילת הטרנסג'נדרים) ואפילו פתחו תעשיית פורנו קטנה ומשגשגת במדינת היהודים המגלגלת סכומים נכבדים מכיסם של חובבי הז'אנר.

אחת הסיבות לשגשוג הכלכלי היחסי ממנו נהנות הקוקסינליות הוא הייחוד שלהן בתעשיית המין. מעטות מבצעות ניתוח שינוי מין מלא, כולל השתלת וג'ינה והרוב מעדיפות להשאיר את איברן המתדלדל בין ירכיהן. לא כי זה חלומו הרטוב של כל גבר-בגוף-אישה להשאיר מזכרת קטנה לזהותו הקודמת, אלא מתוך מניע כלכלי – גברים אוהבים אישה עם זין. כן, ישקרו אלה שיגידו שלא, גם הקצין תכול העיניים מהפסקה הראשונה, לכולם ישנה לפחות את הפנטזיה לאיש/ה. וחלק אף מממשים זאת – אלה שההתניות החברתיות חלשות אצלם, סוציופטים, ערסים, ערבים, סוטים בודדים, מכורים לפורנו, פליטים, חרדים, מושבניקים עם עודף כסף, מתנחלים, גנרלים עם עודף ביטחון, ימאים ואסירים לשעבר. לא רוסים, לא קווקזים, לא אתיופים, לא בוכארים. הרי אם גבר ירצה ללכת לזונה ממין נקבה, הוא יעדיף לפנות לאישה אורגינל, ולא לאישה הום-מייד, לכן הרווח הכלכלי בהורדת האיבר הוא נמוך, מה גם שהשתלת איבר מין נשי זה החלק היקר והמסוכן ביותר בניתוחים מסוג זה.

אך קהילת הקוקסינלים היא מגוונת והטרוגנית. וכמו שלא ניתן להכליל את כלל החרדים כחברה אחת, משום ריבוי הזרמים והאידיאולוגיות השונות, כך גם לא ניתן להכליל את קהילת הטרנג'נדרים כמקשה הומוגנית אחת. ישנן עשירות, ישנן ענייות, ישנן מצליחות וישנן מנודות, ישנן קובעות דיעה וישנן הבררה. הרחוב בשביל הקהילה הוא רק דרך אחת להתפרנס, ורובן עובדות גם בדירות דיסקרטיות, מועדוני סאדו-מאזו ומשרדי ליווי. אלה שעובדות רק ברחוב הן כמובן מנודות הקהילה – פרטיונריות, גנבות, כאלו שניתוחיהן לא צלחו ונשארו עם פנים וגוף מעוות, גברים קשישים שלובשים פיאה ואלה שלא שפר עליהן מזלן, והצמא לסם הכניע אותן.

מבחינת הגברים, היחס לנערה גם הוא לא הומוגני ותלוי תרבות. הערסים והעבריינים מתייחסים לקוקסינלים באופן המכבד ביותר, אחריהם הערבים, אחריהם הסוטים ומצורעי החברה ואת היחס הנורא ביותר, את ההשפלות הגדולות ביותר, עוברות הקוקסינליות מידי הלקוחות העשירים, הלבנים, הנשואים, עם הילדים והג'יפ, אלה יבקשו בקשות מוזרות, יתווכחו על התשלום, יקללו ולעיתים ינסו להרביץ או לאנוס (לא רצוי להרביץ לקוקסינל, רבות מהן היו מתאבקים או שרירנים בעברן). ניתן לעשות מזה ניתוח אנתרופולוגי מסוים, אולי אני אפנה למכון אדווה.

משטרת ישראל, כמובן, לא יכולה להעלים עין מהתופעה המכוערת והתת-תרבותית הזו. ולכן זרועות החוק מטפלות בה בדרך הנכונה והבריאה – השתלבות והטמעות. שוטרים חובבים קוקסינלים. שוטרים אוהבים לקחת פרוטקשן מקוקסינלים. שוטרים בקושי עוצרים קוקסינלים, הם מעדיפים לבקש מציצה בתמורה לשחרור מהיר.

כן, עייפתי. זה החלק הראשון. אולי מה שנכתב יפתיע חלק מהנשים, בעיקר את אלו שלא עבדו בתעשייה בדרך כזו או אחרת. אך את הגברים – הבעלים, בני הזוג, ההורים של ילדיכן, החצי השני שלכן, אני לא מחדש דבר.

ובפעם הבאה – מהרחוב לארבע קירות: דירות דיסקרטיות, פיפ-שואוז ומכוני ליווי.