בפעם הקודמת הצגתי את המעמד הנמוך ואת המעמד הנובורישי של תעשיית המין, אך כפי שיודע כל סטודנט שלא התקבל ללימודי משפטים והלך בלית-ברירה ועם מבטי אכזבה מהסביבה הקרובה, ללמוד תואר בסוציולוגיה, במקרה הטוב, ובבלשנות במקרה הרע– הבשר האמיתי נמצא תמיד במעמד הבינים. מעבר לכך, רבות מהסטודנטיות בתחומים אלו ימצאו עצמן עובדות בשלב כזה או אחר של לימודיהן המפרכים בחלק זה של התעשייה, ורבות יותר ימצאו עצמן עובדות בו לאחר סיום לימודיהן, כשיגלו שתואר בסוציולוגיה מעמיד אותן מבחינה חברתית רק מעט מעל המנקה של האוניברסיטה. ישראל היא אומה חזקה אך חסרת משמעות ערכית, וכשם שהגברים בה מממשים את חזון האומה החזקה על נשים חסרות ישע, כך גם הנשים חסרות הישע מממשות את חזון החוסר משמעות ומעדיפות למכור את איברן המוצנעים למרבה במחיר, שאכן הוא לעיתים מרבה, מאשר לחיות את החלום הדמוקרטי בתור קופאית חסרת כיסא.
ככל הנראה, חוקי מעמד הביניים והבורגנות הם אוניברסלים, וחוקי התרבות החלים על מעמד הביניים הנורמטיבי, העובד, משלם המיסים והשוחט הערבים חלים באופן דומה על מעמד-הביניים של תעשיית המין. העובדים והעובדות בחלק מרכזי זה של התעשייה יפתחו דפוסי מחשבה דומים לבורגני המצוי – התנשאות על פחותי יכולת, ריכוז עצמי אובססיבי, טיפוח מוגזם של הגוף והבית כשהנפש מתפוררת לרסיסים, חלומות גדולים וחסרי ביסוס על ממון והצלחה חברתית, גזענות כנגד בני-מיעוטים, תסכול כלכלי המלווה בהרגשת כשלון ורכישת חיות מחמד. וכשם שהבורגני הממוצע חולם חלומות ומתכנן תכניות בנוגע לנפש-תאומה (מאותו מעמד סוציו-אקונומי, בעלת רמת השכלה דומה, צבע עור דומה ומשכורת שתמיד תנשוק למשכורתו אך לעולם לא תגיע אליה), כך גם עובדות התעשייה חולמות על גבר חביב, לעיתים עשיר ולעיתים לא, שיגאול אותן ממציאותן האכזרית. ההבדל הוא שעובדות התעשייה חולמות על גבר החלומות, אך לא בהכרח מתנות את השידוך במצבו הכלכלי של בן-הזוג אלא ביחסו למין הנשי. והדומה הוא שבעוד שהאדם מתכנן תכניות, אלוהים מצחקק צחוקיות. חה.
אך אל לנו ליפול לדיכוטומיה המרקסיסטית של בורגנים ופלורטרים. עדיין, אחוזי ההצבעה לחד"ש בתעשיית המין הם נמוכים. כפי שמעמד המנהלים צמח והפך את המרקסיזם לנאו-מרקסיזם, כך גם במעמד הביניים של תעשיית המין קיימות מספר שכבות ומעמדות, שביניהן מתקיימת תורת ה-Career mobility.
בתחתית מעמד הביניים של תעשיית המין עומדים מכוני-הכפייה, שאינם טובים יותר מזנות הרחוב, פרט לעובדה כי העובדות בו מקבלות לעיתים סמים, אוכל ומיטה מרופטת בחינם. עובדות אלה נעות על הגבול הדק שבין המעמד הזעיר-בורגני הנמוך למעמד השמור לזונות הרחוב בלבד. רבות מהן לעיתים בורחות לזנות הרחוב, כמו הילד הפרחח שמעדיף לברוח מהבית ולחיות על ספסלים מאשר לחטוף אגרופים וחבטות מהאבא השיכור.
מכוני הכפייה מאכלסים בתוכם בעיקר קטינות הנמצאות תחת הכותרת של 'נוער בסיכון', ילדות קטנות וחביבות שאילולה ההתנסויות האינסופיות שלהן בסמים, מין מזדמן ומוסדות לצעירים, היו יכולות להיות הבת-של-השכן. אך אלו לא ויתרו על כותרת ה-'Girl next door' שכה אהובה על גברים מבוגרים עם נטייה פדופילית מתונה. נערות אלה, שקודם לכן היו עסוקות בעיקר במין מזדמן עם גברים מבוגרים וסוטים, נטילת סמים בכדי לשכוח גברים אלה וכניסה ויציאה ממוסדות תרבות מכובדים כגון 'מסילה', עזבו חיים עשירים אלו לטובת חדר בדירה מעופשת, סמים זמינים, אוכל לעיס ומספר מכובד של גברים משלל המינים והצבעים המשכנעים עצמם כי הם מונעים את האונס הבא בכך שהם חודרים אל ילדות חסרות הכרה בגיל ההתבגרות שהמושג שעווה עדיין לא קיים אצלהן בלקסיקון.
מנגד, במכוני הכפייה קיימת אוכלוסיה נוספת. אלה הן הנשים שמזלן לא צלח להן לאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי, ובמקום שיגיעו לארץ הקודש בליווי סרסור הוגן ושומר חוק, שיעסיק אותן בתנאים נוחים באחד ממכוני הליווי המודרניים שזכויות העובד וזכויות האישה הן בראש מעייניהם, נפלו הן בידי כנופיות עם רמת מוסר מעט נמוכה יותר, שבמחנה הקיץ שלהן יחוו נשים אלו מסעות מפרכים לאורך סיני הכוללים בתוכם מגוון פעילויות לא אטרקטיביות במיוחד, כגון אונס, הרעבה ופציעות לרוב. בהגיען לגבול החלב והדבש, את ביקורת הדרכונים הן יעברו אצל רוסים מגודלים, שיעמידו אותן בשורה, יתבוננו היטב, יבחנו ומי שזקנה מידי, מכוערת מידי לטעמו של הישראלי היפה, פצועה מהמסע או סתם מתלוננת יותר מן המותר, תקבל מתנת פרידה הדמות קליע בגולגולת ובכך מסעה לארץ הקודש יסתיים בגבול, עוד לפני שהספיקה לבקר בכותל ובקבר רחל.
לאחר הסיור המודרך בנגב, המגובה בסיוע של קיבוצניקים ומושבניקים טובי לב ועשירים ככורח המתנדבים בתשלום להסיע את העלייה הציונית החדשה למרכז הארץ ולהפריח את שממת דרום תל-אביב, מגיעות הנשים לדירות מעופשות הכוללות מספר חדרים, חדר שירותים וסלון חשוך, ננעלות בתוך אותה דירה ומספקות שירותי מין זולים למרבה במחיר. התעריף הוא לרוב כ-150 שקלים, כאשר גם כאן השוק החופשי מנצח, והאישה מקבלת שכרה כמנת אוכל ומספר מנות סם ליום, כששאר הכסף נלקח בידי הכנופיה השולטת לכיסוי החוב על הטיול המודרך בנגב. סיפורים אלו שמעתם לרוב, אני בטוח. אך בניגוד למחשבה המקובלת, הנשים העובדות בתחום זה הן לא בהכרח כפריות סלאביות חסרות השכלה ותמימות דעת, אלא גם מכורות לסמים, זונות לשעבר ואסירות פליליות שכוחם תש בנסיון להתברג במערכת הקורסת של הפוסט-קומוניזם והגיעו בחצי-רצון וחצי-יאוש למדינה בה הביטוח הלאומי עדיין חי ובועט, בעיקר באזרחים קשי-יכולת. כמו כן, בניגוד להשערות, מכוני-הכפייה מהויים בערך כ-10% מתעשיית המין בארץ. שאר העובדות עובדות בתעשייה מרצון, הדומה לרצון של המנקה בחברת חשמל לחטוף פליקים בתחת מעובדי הוועד החזק במדינה.
כמובן שבתופעה זו נאבקת המשטרה ביד רמה ומבצעת מעצרים לרוב, בעיקר לאחר שסרסור מסוים רוצה 'להעניש' את אחת מנשיו שגרמה לפאדיחות במספר לילות במעצר. המשטרה ממהרת לשתף פעולה עם סרסורים טובים אלו שסך הכל מעוניינים להכניס בנשותיהן מעט נימוסין והליכות וכידוע אין כמו הטרדות מיניות ואגרופים שלא משאירים סימן מאנשי המדים בכדי להפוך את הסלאביות הכופרות לציוניות כראוי.
ובפעם הבאה, החלק הנרחב והמכניס ביותר בתעשייה – מכוני הליווי ה'נורמטיביים'. יהיה כיף.