ארכיון פוסטים מהקטגוריה "מאיר דגן"

כך תשרדו חקירת שב"כ – מדריך לנחקר על ידי כוחות הביטחון

יום שישי, 27 באוגוסט, 2010

מתרגיל הפתק ועד טלטולים ועינויים – חוברת שמופצת מסבירה איך להתמודד בחקירה. "להתייחס למעצר כפי שהולכים למילואים".
חוברת ההדרכה מסבירה כיצד להתמודד עם תרגילי החקירה של השב"כ.

מתי להגיע לחקירה?

אם קיבלתם זימון לחקירה עדיף שתדחו את הגעתכם ככל האפשר. "האם אתה חייב להגיע מתי שלחוקר נוח, גם אם תפסיד יום עבודה בשל כך? עד כמה שהדבר יישמע מוזר, התשובה היא לא".

היתרונות שבדחיית ההגעה:
1. ככל שתאריך העברה רחוק יותר מתאריך החקירה הרי שמטבע הדברים תהודת החשד מוכהית, הזיכרון נחלש וכך גם ההשלכות העתידיות.
2. אדם הוא לא'סמרטוט' של המשטרה, שבכל רגע ניתן לדרוך עליו

הזמנה לבירור

להבדיל מחקירה – מטרת הבירור בדרך כלל היא פגישה עם אנשי שב"כ או מודיעין משטרתי. למרות כל ההצהרות, השב"כ מנסה עדיין כל דרך אפשרית לגייס סוכנים ומודיעים בקרב ציבור הימין והמתיישבים. המטרה האמיתית של ההזמנה לבירור היא למעשה לברר אם האובייקט מתאים להיות'שטינקר'. אפשרות אחרת היא שיחת אזהרה. כאשר אדם הוא'פעיל' מדי לטעם גורמי המודיעין. מומלץ להתעלם מההזמנות הללו. אם ימשיכו ללחוץ, נכתב , הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הבעיה היא לספר לחברים על ההזמנה ולהודיע לשב"כ שלפגישה הבאה מגיעים עם חבר. השב"כ כל הילתו היא במסתרים, וכשפעילותו מתגלה משתבשת מטרתו.

מה לעשות במעצר ובחקירה?

הגיעו שוטרים לביתך? כששוטר מגיע לבית החשוד יש לבדוק היטב איזה מסמך הוא מחזיק בידו. הבדיקה חשובה, כי לא בכל מקרה חייבים להכניס שוטר לבית. רק אם יש בידו צו מעצר יש לאפשר לו להיכנס לבית. אם ברשותו טופס הזמנה לחקירה בלבד לא רק שאין חובה להכניסו לבית, אפשר ומותר לסגור לו את הדלת בפרצוף ולא לקחת את ההזמנה לחקירה. אם מדובר בצו מעצר לא ניתן למנוע את כניסת השוטר, אלא אם כן קוראים לשכנים ומעוררים מהומה.

אם לחשוד יש אליבי מוצק, עליו להעלותו כמה שיותר מהר. לאחר תקופת מה, עלול להיווכח שבית המשפט לא מאמין לו, כי לו היה מדובר באליבי אמיתי הרי שהחשוד היה מעלה אותו מיד ולא נוצר אותו. חשוב לדעת: גם אם אדם נעצר'על חם', תוך כדי אירוע, זה לא סוף העולם, ואין הוא חייב בחקירתו'לשפוך הכל'.

איך להתמודד עם איומי החוקרים והתרגילים?

לעתים, כשהחשוד איננו מודה בחשדות המיוחסים לו, החוקרים עלולים לנקוט את התרגיל הידוע, שבו הם מודיעים לו כי בשל הכחשותיו הוא ייעצר, יובא להארכת מעצר ויישב בכלא. כפי שצוין לעיל, בדקות קריטיות אלו על החשוד לאזור תעצומות נפש ולהגיב בקור רוח ולא להראות אי אלו סימני עצבנות, קוצר רוח ולחץ. עליו להגיב בקור רוח ובביטחון מלא, שאם כדי להוכיח את חפותו עליו לשבת בכלא אין הדבר מרתיע אותו, והוא ימשיך לדבוק באמת עד שתצא לאור.

כאשר אדם נעצר, הוא מוכנס לתא מעצר. ישנן עברות אשר למשטרה יש אמביציה גדולה לפענח. בית המעצר מהוה פעמים רבות כלי מתאים לשבור את רוח הנחקר ולדלות ממנו פרטים שהוא לא היה מוכן לנדב בהליך חקירה רגיל. לשם כך יכול להיות בתא מדובב מקצועי, שתוך כדי שיחה ידידותית, מנסה לדלות פרטים שונים מהחשוד, או להקליט אותו כשהוא מדבר עם עצור אחר. טוב יעשה החשוד אם לא ידבר עם אחרים על חקירתו. הוא יכול לספר על כל נושא שבעולם, מלבד על העברה המיוחסת לו.

איך להעביר את הזמן במעצר?

התנאים בבית המעצר אינם סוף העולם. אפשר ללמוד, לנוח וגם להתפלל למי שתרצה. חשוב מאוד לשמור על מצב רוח טוב ולא להישבר בגלל כמה ימים במעצר, כל אדם הולך למילואים או לצבא, וכך יש להתייחס גם למעצר.

החקירה והמתקנים

לא כל אחד 'זוכה' להגיע לחקירת שב"כ. השב"כ חוקר בדרך כלל עברות דוגמת רצח על רקע לאומני, החזקת אמצעי לחימה לצורך פיגועים ועוד. כל חקירה שלהם מצולמת, כל שיחה, ולו הקטנה ביותר, מוקלטת והם מעלים אותה על הכתב. כל שיחה של חשוד, אפילו עם עורך דינו, יכולה להיות מתועדת. לאחר צילום החקירה צוות מיוחד יצפה בקלטת, ינתח כל תנועת גוף של הנחקר, כל מילה שהוציא, כל עיוות עין או פה ובהתאם לכך ימשיך בחקירה. ככל שתיחסכנה מילים, ייחסך מהחוקרים מידע שיעזור להם לבנות את ה'פרופיל' של הנחקר.

לשב"כ בתי מעצר משלו. התנאים בהם מחפירים ביותר. כל עצור יושב בתא קטן שבקושי מספיק לשכיבת העצור בו בצורה ישרה. בתא אין שירותים, אלא דלי לעשיית צרכים. יש מזרן ושמיכות מעופשות. בחלק מבתי המעצר של השב"כ יש תנאים טובים יותר. אולם בכל מקרה, אין המדובר בתנאים רגילים של בית מעצר משטרתי. צורת התא ותנאיו אינם כאלה במקרה. מטרתם להשפיל את העצור, לגרום לו להרגיש בודד וללא תמיכה כלשהי, כאשר כל תקוותו תהיה ש'סוף סוף יגאלו אותו החוקרים מייסוריו ויבואו לדבר איתו'.

שיטות החקירה – טלטולים ועינויים

לשב"כ שיטות חקירה מגוונות, לעתים יחקור את החשוד חוקר אחד בלבד, לעתים שניים, לעתים בתחלופה, כשחוקר אחד מנסה בצורה פסיכולוגית לגרום לחשוד לחשוב כי הוא לטובתו, ושיש לו ויכוח עם החוקר השני, הרוצה ברעתו של החשוד. לפעמים גם ימצא החשוד את עצמו מול סוללת חוקרים, כאשר כל אחד 'יורה' שאלה. בחקירת שב"כ אין 'צחוקים'. קרה כבר שחשוד אמר לחוקריו שאם יביאו לו פלאפל הוא יודה. הפלאפל הובא, החשוד אמר להם שסתם צחק, אבל בזיכרון הדברים נכתב: 'החשוד גילה סימנים של רצון להודות'. אמנם בבית משפט דבר מעין זה, בפני עצמו, אינו יכול לגרום להרשעתו של אדם, אולם זה בהחלט נחשב למה שנקרא בלקסיקון המשפטי 'ראשית הודאה', דהיינו, תחילתה של הודאה באשמה.

חוקרי השב"כ נוהגים למנוע שעות שינה רבות מחשוד, כדי שמתוך עייפות גם כוחו הנפשי ייחלש, גם כשעצור סוף-סוף מגיע לתא המעצר, לא אחת מפריעים לו לישון, למשל באמצעות הפעלת מוזיקה ערבית רועשת. היו גם אנשים שעונו פיזית, לדוגמה – נקשרו לכיסא במשך שעות ונאלצו לעשות את צורכיהם על עצמם. היו אנשים שהולבש שק על ראשם ואף חבטו בהם, והיו גם טלטולים. עם זאת, בדרך כלל מנסה השב"כ לפענח תיק בשיטות מתוחכמות יותר, כי הוא יודע שמכות ועינויים פיזיים מחזקים את רוחו של הנחקר.

תרגילים: הפתקים והפוליגרף

החשוד יושב בתא המעצר של השב"כ, בסמוך למקום עובר מנקה שמטאטא את הרצפה. המנקה לא מדבר עמו, אבל למחרת עובר ופותח עמו בדיבור סתמי. לאחר מכן מגיע המנקה עם פתק מ"חברו" העצור, ובו הוא מספר לו שגם הוא עצור ובו הוא שואל: 'מה אתה אמרת?', וכך העצור, שחושב לתומו שהוא העביר פתק לחברו, העביר, בעצם, פתק לשב"כ. על הנחקר לדעת שאין להקל ראש בדברים האלה. קרה מקרה שעצור שידע על תרגיל הפתקים חמד לצון וכתב פתק בחזרה. אותו עצור הואשם אחר כך בשיבוש הליכי חקירה. שיטת הפתקים מופיעה בגרסאות שונות, לדוגמה: עצור שיצא להתקלח מצא אחר כך בנעליו פתק והחזיר פתק לנעליים, שכמובן הושתלו על ידי השב"כ.

אנשי השב"כ מציעים לחשוד לנקות את עצמו באמצעות חקירה במכונת אמת. החשוד נבדק, ומספרים לו שתוצאות הבדיקה מצביעות על כך ששיקר. החשוד נדהם, ואז אומרים לו, אולי יש משהו אחר שהפריע לבדיקה. הם מציעים לו לנקות את עצמו, למשל לרשום על פתק מעשה אחר שעשה. החשוד רושם, הפתק נלקח או מצולם ואחר משמש כראיה. זכור! מכונת אמת אינה משמשת ראיה קבילה בבית המשפט, ולכן מכונת אמת רק יכולה לסבך אותך. גם אם הפעם יצאת דובר אמת, אין זה אומר שבפעם הבאה יהיה כך, לכן הימנע מחקירה במכונת אמת, שהרי ה' בוחן כליות ולב, ולא השב"כ.

שיטות: ההרעבה, העיתון, הקלטת

העצור אינו מקבל אוכל במשך יום שלם. בסופו של יום, מתנים בפניו קבלת אוכל בחתימתו על מסמך שמאשר את קבלת האוכל. העצור חותם ומצלמים אותו חותם, ואז אחת משתיים: או שמביאים את תצלום חתימתו לנחקר אחר, ומספרים לו שחברו הודה, או שמאיימים עליו שיפרסמו את התמונה לכולם ויספרו שהוא משת"פ.

העצור נתקל לפתע בעיתון המספר שכל חבריו הודו ואפילו מתכוונים להעיד נגדו. העצור הנדהם מתרגז ומחליט 'לדפוק' את חבריו. זאת, שעה שהם כלל לא עצורים או שלא הודו. היו מקרים שהשב"כ הביא קריין רדיו ידוע וזייף מהדורת חדשות שהחשוד שמע במקרה.

לעצור מובאת קלטת של חברו שמודה ומפליל אותו, זאת שעה שלא כך הם פני הדברים. החשוד בטוח שחברו נשבר, ונשבר אף הוא.

תרגילי הניידת ופברוק ראיות

העצור מובל עם חברו העצור להארכת מעצר או לבית מעצר אחר, בדרך פתאום קורה בלגן מפוברק כלשהו, מתאונה ועד פיגוע, אשר כאילו מחייב את השוטרים להתעסק עם אותו אירוע, ובעצם להותיר את השניים 'לבדם'. השניים, כמובן, חושבים שזו הזדמנות טובה לתאם מהלכים כי השוטרים עסוקים, זאת, שעה שכל מילה ומילה מוקלטת ומשמשת ראיה נגדם. תרגיל זה נעשה בווריאציות שונות: לדוגמה, שני חשודים מובאים לאותו חדר למפגש של כל אחד מהם עם עורך דינו. בזמן הזה, עד שעורכי דינם נכנסים, מקליטים את השיחה ביניהם.

השב"כ (גם המשטרה במקרים נדירים יותר) יכול להציג דוח זיהוי פלילי בפני החשוד, שבו ממצאים המעידים שיש טביעות אצבע של החשוד, או דנ"א שלו. לאחר מכן הם אומרים לחשוד שהם כלל אינם זקוקים להודאה שלו והתיק 'סגור'. החשוד , גם אם הוא בוטח בעצמו, מתחיל להעלות ספקות, וביטחונו העצמי נפגע.

שיטת החברים שמאשימים

העצור מוכנס לתא ובו יש 'עצורים' אחרים, לאו דווקא מאותה פרשייה. לאחר שיחת דא והא, מחליטים ה'עצורים' האחרים שהעצור החדש הוא משתף פעולה שהוכנס לתא כדי להפלילם. מוטחות בו האשמות, אולי אף מכות. העצור נלחץ ורוצה להוכיח שהוא לא כזה על ידי הודאה בדברים שעשה. כמובן שהכל מוקלט ומשמש אחר כך ראיה נגדו.

שוכתב מכאן

ענת קם ואורי בלאו נאשמים? יואשמו גם קציני צה"ל שהתעלמו מבג"צ ומהחוק.

יום ראשון, 14 במרץ, 2010

אתר זה נבנה מתוך אמונה שכוחות הביטחון הם בעלי כוח גדול מדי על החברה בישראל. פרשיית ענת קם מציגה תקשורת שרובה חסרת ביקורת לגבי הנתונים המועברים על ידי כוחות הביטחון. רובם של האזרחים, כפי שמדגם התגובות כאן מציג, הוא בעל ראיה גזענית, אלימה, נטולת הבנה במערכות דמוקרטית ושטופת שנאה. אלו הם פירות הכיבוש שהרעילו את מוחו של עמנו והפכו אותו מעם הספר לבור ועם הארץ – מאנשי רוח לקלגסים חסרי מוח.

חיילי צה"ל מנסים ללכוד עיתונאי עצמאי


המשטרה עצרה אדם ובמשך למעלה מ- 11 שעות סרבה להודיע לאשתו על דבר המעצר

הקלטה סמויה בתא המעצר

(הקליקו כאן לפרטים נוספים)


חייל מספר על פשעי מלחמה

עדויות חיילים על פשעי מלחמה שישראל מבצעת

ענת קם חשפה פשעים המבוצעים על ידי צה"ל. השותפים לאתר זה חוו את הפשעים הללו על בשרם, הן כחיילים והן כאזרחים במגע עם חיילים בשטחים הכבושים. אנחנו יודעים שצה"ל מבצע פשעי מלחמה, כי היינו שם וראינו את צה"ל בפעולה. אנחנו לא מאשימים את החיילים בשטח, ולא רוצים ברעתם. אנחנו יודעים את התנאים בשטח, ואנחנו חושבים שאם חייל צעיר טעה, זו אשמת המערכת שהכניסה אותו לסיטואציה. הכיבוש משחית.

אנחנו מאמינים שיש להעמיד לדין את הגנרלים האחראים על המחדלים. אם רוצים צבא מוסרי, זה צריך להתחיל מלמעלה. אם לתת לילד שלך לרכוב על הטרקטורון הוא סיבה להדחה של מפקד בכיר, אז לתת הוראות הנוגדות את בג"צ על אחת כמה וכמה.

______________________________

עותק של כתבה אשר עלתה באתר "הארץ" ונעלמה מס' שעות לאחר מכן

פרשת ענת קם | מדוע לענת קם אסור מה שלבכירי המוסד מותר?
מאת יוסי מלמן
הרשויות מאשימות את ענת קם בריגול חמור, אך מקילות ראש בעבירות חמורות יותר מצד בכירים. הנה רשימה חלקית של יחס האיפה ואיפה הישראלי
תגיות: פרשת ענת קם, ענת קם
ענת קם.
תצלום: מוטי קמחי

פרשת ענת קם מעוררת תחושה קשה שרשויות אכיפת החוק המעורבות בה – מחלקת ביטחון מידע בצה"ל (מחב"ם), השב"כ, משטרת ישראל והפרקליטות – יודעים להכביד ידם על חלשים, ועוצמים עין מחשדות דומים שמבצעים בכירים. זו תסמונת הש.ג: רודפים ומחמירים עם החלשים, ומקלים ראש במעשי החזקים.

ענת קם עברה עבירות בהוציאה מסמכים סודיים רבים ללא רשות ומסרה אותם לידי מי שלא מוסמך להחזיק בהם. על כך היא ראויה להיענש. אך כלום ראוי להאשימה בעבירות כה קשות כמו ריגול חמור מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה שהעונש המרבי עליהן הוא עשרים שנות מאסר?

לפי הגיון הרשויות, המעשים המיוחסים לקם חמורים בדיוק כמו העבירות שבעטיין נדונו לתקופות מאסר המרגל מרכוס קלינגברג שהסגיר את סודות המכון הביולוגי לברית המועצות, נחום מנבר שמכר חומרים לתכנית הנשק הכימי של איראן ומרדכי ואנונו שסיפר לעיתונאי בריטי את הסוד הכמוס ביותר של ישראל: כמה פצצות גרעין יש בידי ישראל. וכל זאת בשעה שאותן רשויות מקילות ראש במקרים דומים של חשדות לעבירות חמורות יותר מצד קצינים בכירים ובעלי תפקידים חשובים. הנה רשימה חלקית של יחס האיפה ואיפה מצד מערכת הביטחון והפרקליטות.

כשסגן ראש המוסד מעביר מידע לעיתונאי, היחס שונה

נ' סגן ראש המוסד נחשד באחרונה כי הוא נפגש עם עיתונאי ומסר לו מידע סודי. מעשיו של נ' נתגלו בתום חקירה של חוליית מעקב של השב"כ שתעדה את פגישותיו וצותתה לטלפונים שלו, בהוראה ישירה של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, לבקשת ראש המוסד מאיר דגן. דגן הזהיר את סגנו כי אם לא יתפטר הוא יפטרו, אך לא העביר את החקירה למשטרה או לפרקליטות והסתפק בסילוקו של נ' מהתפקיד.

לפני חמש שנים התלוננו ראש המוסד לשעבר צבי זמיר ושני קצינים בכירים באמ"ן נגד ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא כי הדליף בשיטתיות במשך שנים סודות מדינה ובהם שמו של סוכן בכיר של המוסד שמסר לישראל את ההתראה על מלחמת יום הכיפורים. שלוש שנים שכבה התלונה אצל היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז כאבן שאין לה הופכין. רק אז הועברה לחקירת המשטרה. לקח לה שנתיים לחקור בפרשה בלי שאיש נעצר והתיק שוב חזר ונמצא עתה בידי היועץ המשפטי. וכל זאת כשמדובר בהדלפת מידע שהביא בסופו של דבר לרצח של הסוכן, ד"ר אשרף מרוואן, בלונדון ככל הנראה בידי סוכנים של המודיעין המצרי. ולמרות חומרת החשדות, עדיין לא ננקטו שום צעדים כלפי אלוף זעירא.

האיפול התקשורתי – שבירת כל שיאי האבסורד

אך זו לא הבעיה היחידה בפרשה זו. הבעיה האחרת, לא פחות חמורה, היא האיפול המוחלט שהוטל עליה. האחראית לכך הפעם לא היתה הצנזורה הצבאית. זה קרה בגלל שני שופטים – עינת רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, שהוציאה צו אסור פרסום גורף, והשופט זאב המר שהותיר אותו על כנו עד היום (חמישי). פרסום ולו פרט הזעיר ביותר מהפרשה היה גורם למפרסם לעבור על החוק ולהסתכן בהאשמה של בזיון בית המשפט. גם אם היתה הצדקה להוצאת הצו, מטעמי חקירה, לא היה צורך להותירו על כנו זמן כה רב, בוודאי שלא בשבועיים האחרונים כאשר נשברו כל שיאי האבסורד. כלי תקשורת ובלוגרים בעולם דיווחו בהרחבה על המקרה. רק התקשורת הישראלית הממוסדת – עיתונים יומיים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה – נותרו שותקים.

אני ותיק קרבות במאבקים המשפטיים נגד מערכת הביטחון, המשטרה והפרקליטות להסרת צווי איסור פרסום. מאן דהוא חשוד בעבירות ביטחוניות, נעצר, מוגש נגדו כתב אשום והוא עומד לדין. תמיד, אך תמיד, ממהרים מערכת הביטחון והפרקליטות לדרוש מבית המשפט להוציא צו איסור גורף בפרשה. הנימוקים שלהם תמיד דומים. כל פרסום יפגע בחקירה, הם טוענים. אחר כך, כשהחקירה מסתיימת, הם שולפים נימוק חדש: פגיעה בביטחון המדינה.

עבור אותם "שומרי החותם" של ביטחון המדינה, כל מקרה, גם השולי והזניח ביותר, מהווה סכנה קיומית לביטחון המדינה. כשזה נוגע לביטחון המדינה, הם מתקשים להבחין בין עיקר לתפל. הם יורים בתותחים נגד זבובים. עד שבאה המציאות וטופחת על פניהם. וחוזר חלילה. הם מזכירים לי את מה שנאמר על בית בורבון, שלא למדו דבר ולא שכחו דבר.

מדוע השופטים לא מפעילים שיקול דעת?

אך מה שמדאיג עוד יותר היא התגובה הפבלובית של מרבית השופטים בישראל. את זה שהשב"כ, המחב"ם או המשטרה רוצים להסתיר, לחקור להעניש וגם לנקום – כן כן יצר הנקמה הוא בלתי נפרד מהווייתם – אפשר עוד להבין. ככלת הכול זה המנדט שהפקידה בידיהם המדינה. אך העובדה שמרבית השופטים מוכנים להיענות לכל בקשה שלהם, בלי הרהור, בלי פקפוק, בלי שמץ של ספקנות, צריכה להדאיג כל שוחר חופש וכל מי שמאמין בעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר.

בכך הם גורמים לנזק חמור לדימויה של ישראל בדעת הקהל הנאורה בעולם, במדינות הדמוקרטיות, שאליהן מבקשת ישראל להידמות ולהשתייך. היא מציגה אותה כמדינה חשוכה, הפוגעת בחופש הביטוי ומתנכלת לחופש העיתונות. אפילו הצנזורית הראשית אלוף משנה סימה ואקנין-גיל התבטאה ברוח זו.

מהפרשה הזו עולה מסר חשוב ליועץ המשפטי יהודה ויינשטיין, לפרקליט המדינה משה לדור, למשנה לפרקליט שי ניצן, לפרקליטה הדס פורר המטפלת בתיק ולאחרים. עליהם לחשוב גם על הנזק שנגרם לשמה הטוב (שמתכרסם גם כך מיום ליום) של ישראל כשהם שוקלים שיקולים של ביטחון המדינה. גם דימוי ושם טוב תורמים לביטחונה ושגשוגה של ישראל לא פחות מהשב"כ או המחב"ם.

ואולי מעז יצא מתוק ומישהו במערכת המשפט יבין את חוכמת חז"ל על "גזירה שהצבור אינו יכול לעמוד בה", וישקול בעתיד את עמדתו כשיידרש לבחון ולאזן בין סוגיות של חופש העיתונות, חופש הפרסום וחופש הביטוי מול נושאים שעניינם ביטחון המדינה בין אם אמיתי או מדומה.

______________________________

אנשי עידן המידע שלחמו להוציא את האמת לאור:

רחביה ברמן – ענת קם ומשחקי השו-שו המגוכחים

עידו לנדו – ענת קם: טלי פחימה מספר 2? (עדכונים)

קבוצת פייסבוק

Journalist on the run from Israel is hiding in Britain

"פרשת ענת קם וכח הציבור"

למזלנו, עיתון "הארץ", למרות היותו חלק מהתקשורת התאגידית, ממשיך להיות מגדלור של תבונה ומתינות.

כתבה המציגה את הפשעים שענת חשפה.

לו אתם ענת קם – גדעון לוי – הארץ

הפוסט המקורי

אנחנו, כוחו של עידן המידע, הפקנו מספר סרטים המציגים
מאורעות שונים הקשורים לחיי החברה הישראלים:

כיצד המאגר הביומטרי יכול לסכן את פעולות המוסד

הסכנות שבדליפת המאגר הביומטרי

יחס המשטרה לרכושם של המוחלשים

ללא כותרת

מצטלמים לרשיון נהיגה ביומטרי

אהוד ברק מתייחס ישירות לפרשה ביושרה של פוליטיקאי

השר אלי ישי מגיב על הפרשייה כפי שרק אדם נאור יכול

המאגר הביומטרי הסגיר סוכנים שהשתתפו בהתנקשות מחמוד אל מבחוח, דובאי

יום שלישי, 23 בפברואר, 2010